יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
אמנם הנוף המדהים הוא נקודת משיכה של צפון וייטנאם, אולם הדבר הייחודי, המושך תיירים זרים ומקומיים כאחד, הם ה"מונטארים" – אנשי המיעוטים האתניים השומרים על מורשתם, בגדיהם ואופן חייהם. מרבית בני השבטים היגרו להרי צפון וייטנאם מדרומה של סין, ומהווים המשך דמוגרפי ישיר של חבלי יונ'נאן, ג'ואנגש'י וגוידזואו.


בגדים שבטיים

נפת סה-פה מונה 17 ישובים ו-53,000 איש, מהם 51% הם בני מונג (Miao / H'mong) מתתי הקבוצות Lanh/Black/Do, 17% דאו אדומים (Yao / Red Dao), 18% קין (Kinh, וייטנאמים מהמישור), 5% תאי, ועוד בני פאו-לו ו-גיאי.

זיהוי השבטים השונים:

מונג שחורים (Black H'Mong) לבושים בגד שחור או כחול כהה אותם הם צובעים באינדיגו אותו הם מגדלים בישוביהם. לראשם מגבעת שחורה או מגבת צבעונית. הם היחידים שבתיהם צמודי קרקע. החליל עם שלושת הקנים הוא סמלם וכדי להרשים בנות זוג הגברים מתחרים בשליטה בחליל. הם הרוב בנפה ובעיר.
דאו האדומים (Red Dao) נשותיהן מכסות את שערן במטפחת או בכובע אדום - לפעמים מפואר ומשובצים בו מטבעות.
ל-גיאי (Giay) החולצה תכולה ולראש הנשים מטפחת אדומה.
טאי (Tay). השמלה המסורתית עשויה כותנה צבועה באינדיגו עם רקמה קטנה או קישוט אחרים. הנשים לובשות חולצה פשוטה עם כפתורי כסף בחזית, עם מכנסיים שחורים. שני המינים לובשים צעיפים צבעוניים לרוב בהירים מאלה של המונג.
פו-לה (ש'ה-פו) בסין נחשבים ל-יי. הבגדים של Xa Pho שונים מאוד ממיעוטים אחרים. נשים לובשות חולצה קצרה שחורה עם חצאית ארוכה עשוי בד קנבס צבוע אינדיגו. הם משתמשים בחוט אדום בוהק וקישוטים רקומים עם הרבה חרוזים על כל הבגדים שלהם וחובשים מטפחת צבעונית.
קין (Kinh) הם וייטנאמים מהמישור ומזוהים רק בכובע הקש החרוטי שיש בכל המדינה.


מטחנת אורז מופעלת מי מעיין המובל בצינור במבוק

אנשי מונג (H'mong, מבוטא ה'מונג)

המונג הם אנשי ההרים הגבוהים בתחום סין, תאילנד, לאו ווייטנאם. בסין הם מסווגים כבני מיאו-דזו. מספרם בסין כ-2,7 מיליון, בוייטנאם כמיליון, בלאו 600,000, בתאילנד ובארה"ב כרבע מיליון. לארה"ב היגרו עקב נאמנותם לארה"ב במלחמת וייטנאם ונאמנותם במלחמת האזרחים נגד הפטאט-לאו, כתוצאה ממנה היגרו רבים לתאילנד. במלחמת וייטנאם, בכדי לחסום את דרך הו-צ'י-מין שעברה מצפון וייטנאם לדרומה דרך הרי לאו, גייסו ה-CIA אנשי מונג – בעיקר לאוטים – כדי להלחם ב"מלחמה הסודית", וכן כדי להציל טייסים שנפלו באזור. בנצחון הצפון יכול היה השלטון להיפרע מהם וזה גרם להגירה רבה לארצות העולם. השבט מקורו בחבל יונ'נאן, משם היגרו דרומה בסוף שושלת צ'ינג במאה ה-18 והלאה, אך נותרו בהרים הגבוהים עקב לחץ מאנשי הגבעות והעמקים במקומות אליהם היגרו. מיקומם באזור המתאים לגידול אופיום, הפך אותם למגדלים עיקריים, והברחת האופיום לסין הופסק רק בשנת 1993, ולכן תחליף ההכנסה מתיירות חשוב עבורם. המונג מחולקים לתתי-שבטים רבים הקרואים על שם אופיין בגדיהם הצבעוניים. רבים מהם מגדלים את צמח האינדיגו כדי להפיק ממנו צבע לבגדים.


אשת מונג שחורים

בניגוד לשבטי הרים רבים, בתיהם צמודי קרקע ולרוב מכילים שלושה חדרים עם שלוש דלתות וגג פו-מו (Po Mu) מעץ וקש, בעוד שהקירות עשויים עצים מנוסרים מטוייחים בבוץ. בתוך הבית יש מקום למטברח, מחסן מזון, מזבח וחדר שינה. יחסים בין המינים ובכללם יחסי מין לפני נישואין מקובלים אצל המונג. החיזור אצל המונג השחורים נעשה בנגינת חליל תלת-קני תוך ריקוד הגברברים המנסים למשוך תשומת לב מהנערות. הנישואים הם אקסוגמיים תמיד (מחוץ למשפחה). החתונה נחשבת לחטיפה, ולכן היא מלווה בחטיפה סמלית של הכלה. מחיר הנדוניה גבוה ולכן חמולת הבעל מלווה לבעל אך לא נותנת חינם. הכלה נדרשת להשיב לחבריה הקודמים את כל מתנותיהם לפני החתונה. בתקופה האחרונה יש גירושין, אולם אישה העוזבת את בעלה ללא סיבה נדרשת להשיב את הנדוניה. במקרה של ניאוף לא תשיב האישה את הנדוניה, אולם הילדים שייכים למשפחת האב. פוליגמיה מותרת, אם כי כיום לרוב הם מונוגמיים. גם המנהג של אלמנות הנישאות לאחיו הצעיר של הבעל או נישואי חטיפה נעלמים כיום. אלמנה שאינה נישאת לבן משפחת חמולת הבעל, נמצאת באחריותם, אלא עם נישאה לבן משפחה אחרת.


כפר קאט-קאט של מונג שחורים

בלק-מונג (Black H'mong)

היגרו מסין לפני כ-300 שנה. שפתם המדוברת שייכת למשפחת המונג-דאו. הכתב של המונג עבר רומניזציה ב-1961, אך לא נעשה בו שימוש נרחב כיום. מקומות רבים שמורים לסגידה בבית של המונג - יש מקום לאבות קדמונים, לרוח הבית, לרוח המטבח, אפילו לרוח הדלת. ישנם טקסים שונים האוסרים על אנשים להכנס לבית המונג או לכפרים שלהם. לדוגמה, ענף עץ ירוק על הדלת הקדמית מציין כי הכניסה אסורה. הנשים ידועות בהכנת בדים וצביעתם באינדיגו כחול כהה, ומכך שמם. הם לובשים חולצות ארוכות מעוטרות בפרחים, על מכנסיים קצרים, עטופות חותלות ארוכות סביב רגליהן. הן מלפפות את שערן הארוך סביב ראשיהן וחובשות טורבן כחול מעליו. הגברים לובשים חולצות ארוכות ומעיל מותניים ארוך, רקומים בצווארון, וחובשים וכובע קטן. נשות המונג מכובדות בקהילה שלהן ושוות לגברים במעמדן. בעלים ונשותיהם עושים את רוב משימות היומיום יחדיו, כמו ללכת לשוק, לעבוד בשדה וכו'. בדרך זו הם עוזרים לפתח חיים קהילתיים חזקים.


טווית חוטים של אשת מונג שחורים

כמו מיעוטים אחרים, יש למונג השחורים הרבה פסטיבלים במהלך השנה. הם דואגים שתמיד יהיה זמן לפעילות קהילתית, הממלאת תפקיד חשוב בחייהם. אחד הפסטיבלים החשובים ביותר הוא השנה החדשה, אז הם חוגגים במשך חודש שלם. זה קורה בערך חודש קודם לפסטיבל הטט הוייטנאמי (ינואר-פברואר). במהלך תקופה זו, בחורים מנגנים חלילים ונערות מנגנות בכלי עשוי משני עלים. כולם מבלים יחד במשחקים מסורתיים. עבור גברי המונג השחורים חשוב שבחורה תדע לארוג ולרקום. מיומנויות אלו חשובות יותר מיופיה. לבנים ובנות מותר להכיר אחד את השני לפני שהם מתחתנים. הם הולכים לשוק האהבה שבו הם אוכלים ושרים שירים ביחד. לאחר מכן, הנער יכול להציע נישואין ואם הנערה מסכימה, היא הולכת לגור בביתו. היא ישנה בחדר קטן ואם הנער ואחיותיו משכנעות אותה לקבל את הנישואים. הנער חייב לתת למשפחת הכלה מטבעות כסף, חזירים, עוף ויין-אורז לטקס החתונה. לכלה המיועדת יש זמן להחליט אם היא מקבלת את הצעת הנישואין גם לאחר מספר ימים עם החתן בהם היא יכולה לשבור את הסכמתה. אם אין לנער נדוניה לתת למשפחת הנערה, הוא חי בביתה עד שיוכל להתחתן איתה.
 
כאשר יש מקרה מוות במשפחה, ילדי המנוח יורים באויר כדי ליידע את תושבי האזור. אנשים מהכפר מגיעים לביתו של המת עם כל מה שיש להם - עוף, אורז, חזיר קטן או יין-אורז - כדי לתמוך במשפחה. כולם שרים ואוכלים עד שהמת עטוף בתכריך, נישא לקבר בנפרד מארון המתים, שנישא לחוד ונשמר במערה ליד הקבר. שתי הקבוצות – נושאות המנוח ונושאות הארון - צריכות לרוץ מהר כדי להיפגש על-יד הקבר כדי שהמת יישכח את הדרך הביתה. אם משפחתו של המנוח אינה מסוגלת לפקח על טקסי הלוויה, הם יכולים לחכות כמה שנים לפני שהם מארגנים מבצע מיוחד בשם "מה-חו". הם מזמינים אנשים בכפר למקום ליד הקבר ללוויה חגיגית, שבה הם שרים ורוקדים.


כלי הנשיפה האופייני של המונג השחורים

דאו אדומים (Red Dao)

מקורם אינו ברור. משערים שהם הגיעו זמן רב לפני המונג, במהלך המאה ה-18. שפתם המדוברת שייכת למשפחת מונג-דאו. הכתב שלהם מבוסס על תווים סיניים המותאמים לשפתם המדוברת. בדת דאו יש אלמנטים קונפוציאניים, בודהיסטים ודאואיסטים. הם סוגדים לאבות המשפחה יחד עם הקדוש האגדי באן-וונג (Ban Vuong), הנחשב לאב הקדום ביותר של אנשי הדאו. נשות הדאו האדומים לרוב לבושים חולצה ארוכה מעל מכנסיים. בגדיהן רקומים בצבעים ועיצובים יפים, בעוד שהגברים לרוב לובשים חולצה קצרה ומכנסיים ארוכים ולראשם צעיף. גברים ונשים כאחד נושאים פיסת בד רבועה על גב החולצה שלהם, המייצגת את היותם ילדי האלוהים. יש לבחורים ולבחורות תסרוקת דומה – שער ארוך במרכז וצדעות מגולחות, כשנשים רבות מגלחות גם את גבותיהן. נשים צעירות חובשות מטפחת אדומה, בעוד שמבוגרות נושאות מגבעת אדומה ייחודית בצורת טורבן משולש המעוטר במטבעות כסף.
 
בכפרים, נשים רבות עוסקות יחדיו ברקמה, אומנות המשומרת על ידי ארגונים חיצוניים המפעילים חוגים לכך. בחירת מיקום בית חדש היא פעולה חשובה ביותר. חולמים על המקום, ובלילה, עושים במקום המיועד בור וממלאים אותו בגרגירי אורז המייצגים אנשים, בקר, כסף ורכוש. בבוקר בודקים את הבור האם האורז נשאר. אם לא, הבית ייבנה במקום אחר. זו חברה פטריארכלית בה גברי הדאו האדומים ממלאים תפקיד דומיננטי במשפחה, בקהילה ובכלכלה. יש להם גם תפקיד מרכזי בטקסים כגון נישואים, לוויות, ובניית בתים חדשים.


נשות דאו אדומים

בטקס המעבר לבגרות הנער צריך לשבת על כס מלכות במקום הגבוה ביותר בכפר, עד שהוא נופל לתוך ערסל התלוי מתחתיו. זה מייצג אותו נופל מן השמים כדי להיוולד על כדור הארץ. זה גם מסמל את האמונה של הדאו כי הם צאצאים ישירים של אלוהים. הורים בוחרים בני זוג לילדיהם. כאשר הילד מגיע לגיל 14-15, אביו לוקח אותו להעיף מבט בנערה שהוא חושב שהיא בכושר טוב ויכולה לעזור בעבודות הבית. בני הזוג שנבחרו להתחתן צריכים להתייעץ עם האלוהות שתבדוק התאמה ביניהם, בטקס המבוסס על רגל של תרנגולת ובדיקת ההורוסקופים שלהם. ערך הנערה מייוצג במטבעות כסף, עופות, חזירים ובקבוקי יין אורז אותם צריך הנער לתת למשפחת הנערה. במהלך טקס הנישואין, נהוג למתוח חבל לפני תהלוכת החתונה. החתן נושא את הכלה על גבו, והיא חייבת לדלג מעל זוג מספריים מבורכים כדי לחצות את סף ביתו. זהו אקט סמלי למעבר הכלה לרשות בית החתן.
 
נשות הדאו האדומים יולדות לרוב בחדר השינה שלהם עם עזרה של אמן ואחיותיהן. המשפחה תולה ענפי עצים ירוקים או פרחי בננה מול הדלת, כדי למנוע מרוחות רעות מלהביא נזק לתינוק. כאשר התינוק הוא בן שלושה ימים, הם חוגגים בטקס לכבוד האם. כאשר למשפחה אין בן, ההורים יכולים ל"קנות" חתן שיחיה באושר עם משפחת הכלה שלו. עם זאת, אם החתן עני, שהמשפחה שלו לא יכולה להרשות לעצמו נדוניה, הוא נאלץ לחיות בבית הכלה שלו - דבר שגורם לו בושה גדולה.
 
כאשר יש מוות במשפחה, בני המנוח צריך להזמין אדם הקרוי תאי-טאו (Thay-Tao) שתפקידו לפקח על הטקסים למצוא את המקום הנכון עבור הקבר. הגופה עטופה במחצלת, המונחת בארון מתים בתוך ביתם, נישאת לקבר עפר מצופה אבנים. בעבר, אם המנוח היה מעל גיל 12 גופתו הייתה נשרפת. טקסי הלוויות נעשים להבטיח שהמנוח נח בשלום. הטקס, שנמשך שלושה ימים, מקביל לטקס החניכה של נערי הדאו האדומים. היום הראשון תפקידו לשחרר את רוח הנפטר מכלא גופו, ביום השני מתפללים למנוח בבית, והיום השלישי הוא טקס השחרור.


בגדי דאו אדומים

אנשי גיאי (Giay)

הגרו מסין לפני כמאתיים שנה. הם מושפעים מאוד מהתרבות הסינית. הם דוברים ניב הקרוב לשפות של הדאי הסינים, הלאו והתאי מתאילנד. אין להם שפה כתובה משלהם. כמו אנשי הטאי, נשות הגיאי לבושות בגדים פשוטים. חולצתן עם מפרץ בצידי הגוף וסגירה מלפנים המכופתרת לצד ימין, ועם מכנסי אינדיגו כהים. החולצות בצבעים שונים בהתאם לגיל, כשהזקנות לרוב ילבשו גוונים כהים. הנשים כורכות את שער ראשן סביב הראש, וקובעות אותו למקומו בחוטים אדומים. לפני מהפכת אוגוסט 1945, החברה של גיאי הייתה מעמדית. המעמד העליון היה מורכב מנציגי הממשל שהיו בעלי הקרקע. הם שילמו לחיילים ולמשקי בית לטפל בחתונות ובהלוויות. חקלאים שעבדו על אדמתם נאלצו לשלם מסים ולעבוד בעבודת הכפיים הקשה. הם חיים בעמקי ההרים, על בתי קביים מוגבהים מהקרקע. לרוב בעלי שלושה חדרים, כשהראשון סלון, השני מקדש אבות והשלישי למגורים.
 
הנישואין הם מונוגמיים, במבנה משפחתי פטריארכלי. דתם היא בליל של דאואיזם, פולחן אבות ואנימיזם, כמו גם רעיונות אחרים כמו אמונה ברוחות רעות שיש לפייסן. מזבח הגיאי ממוקם באמצע הבית. יש שלוש קערות קטורת משמאל לימין: לסגוד לאל המטבח, לשמים ולכדור הארץ, ולאבות המשפחה. אם אדון הבית הוא חתן שרוצה לעבוד את רוחות הוריו האמיתיים, עליו להניח קערה קטורת רביעית משמאל. אם למשפחה אין מזבח לרוח האם, הם מניחים קערה של חמישית מימין. כמה משפחות מקימות מקדש קטן כדי לסגוד לחותנים שלהם.


בגדי גיאי

הליך הנישואין מבוסס על מסורות סיניות. ביום הצעת הנישואין, משפחת החתן נותנת לכלה שרשרת וצמיד להראות את כוונותיהם - סוג של התחייבות. בחתונה משפחת החתן חייבת להציע אוכל לכלה ומשפחתה, וכן נדוניה של כסף ובעלי חיים. לאחר נישואיה, הכלה נישאת לבית החדש שלה על גב החתן, כדי שלאחר לכתה רוחה תמצא את דרכה חזרה אל הוריה. על נשים בהריון להימנע דברים רבים: הן אינם מורשות להשתתף בלוויות או לבקר במקום סגידה מחשש לאבד את רוחן. כאשר הגיע הזמן ללדת על האישה בהריון להקריב מנחה לרוח האמא. הלידה בכריעה בבית והשלייה נקברת מתחת מיטת האם. כאשר התינוק בן חודש אחד, יש להקריב מנחה לרוח האב. אז הם נותנים לילד שם ועושים עבורו את ההורוסקופ שלו, אשר ישמשו מאוחר יותר, כאשר יגיע לפרקו ויבחר שותפה לנישואין, וכן את הזמן הנכון להיות מונח בארון הקבורה לאחר מותו. אנשי גיאי מאמינים שאם הלוויה מאורגנת היטב, המתים ילכו בשמחה עם אבותיהם. אם לא, המתים ייאלצו לחיות בגיהינום או להיות בעלי חיים. במשפחה עשירה, הלוויה יכולה להימשך בין חמישה לשבעה ימים עם טקסים נוספים כגון ריצה לאורך הנהר כדי להוביל את הרוח. על הילדים להתאבל על מות הוריהם במשך שנה אחת.


ילדה בבגדים שבטיים


כתבות נוספות על מחוז לאו-קאי:

מחוז לאו-קאי בצפונה של וייטנאם
טיולים באזור סה-פה