יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
אגם ויקטוריה, הקרוי "האגם" בשל גדלו העצום, הוא תוואי גיאוגרפי משמעותי ביותר בהתפתחות מוצא האדם, ששרידיו הקדמוניים נמצאו בסביבתו ולאורך עמק השבר, בהתפתחות התרבות האנושית בהיותו מקור הנילוס שלאורכו צמחו הממלכות המצריות, ועדיין סביבו מתקיימות אוכלוסיות רבות ומגוונות. פרק זה עוסק בחלקו המזרחי של האגם, בתחומה של מדינת קניה של ימינו.


השטח הפורה, בקר ומארבו

מחוז האגם

המחוז הקנייתי ניאנזה ("האגם"), שבירתו קיסומו, נשלט על ידי האקולוגיה של אגם ויקטוריה - מקור הנילוס הלבן, ומוקד החיים של מרכז אפריקה המזרחית. בעיות אקולוגיות סבוכות ושגיאות מעשה ידי אדם יכולות להילמד מהאגם. חופיו מכוסים בסבך יקינטון המים, שהובא מאמריקה והרס את החופים והדיג. דג נסיכת הנילוס, שהובא לכאן הרס את הדגה המקומית, שבעוד שהייתה קיימת הצליחה לדכא את המלריה, זבוב הטסה-טסה, הבילהרציה, ושאר מרעין-בישין המגיעים מהמים, בהגינם על אחת האוכלוסיות הצפופות בעולם החיה בסביבת האגם.

האזור מתאפיין גם בתעשיית גילוף פסלונים מאבן רכה, המכונה "Soap-Stone" ("אבן סבון"), המופצים בכל רחבי אפריקה, ומקורם באזור קיסי. בצפון המחוז עדיין אפשר למצוא שרידי יער גשם (ג'ונגל) אמיתי בקאגאמגה, ומדרום ומזרח משתרעת הסוואנה חסרת הגבולות, ועמק השבר הסורי-אפריקאי, כשממערב נמצאת אוגנדה.


אגם ויקטוריה

אגם ויקטוריה

אגם ויקטוריה, האגם הגדול באפריקה, נחלק לשלוש מדינות ובכללן קניה. הוא מהווה מקור לדגה המיוצאת לעולם כולו. כאתר תיירות הוא בעייתי בשל היתושים והברחשים, ומכיוון שהמים נגועים בבלהרציה. האגם אינו מעניין במיוחד, פרט לשייט לאחד האיים, רוסינגה (Rusinga) או אמפאנגאנו (Mfanganu). מעניין מאוד טיול סביב האגם גם בצד המדינות טנזניה ואוגנדה בדרכים משובשות מאד אך נופים יפים ומרתקים.

שטחו של האגם הוא כ-60 אלף קמ"ר – שלוש פעמים שטחה של ישראל, ובכך הוא אגם המים המתוקים השני הכי נרחב בעולם, והתשיעי בעולם בנפח מימיו, עם כ-600 פעם נפח מים מאשר בכינרת כשהיא מלאה. הוא אגם רדוד יחסית, עם עומק ממוצע של 40 מטר ועומק מרבי של 84 מטר בלבד (יש לציין שפני האגם בתחילת המאה ה-20 היו כ-80 מטר גבוהים יותר, שטחו היה גדול בהרבה וכך גם נפחו). לא פלא שבשטחו נוצרו כ-3,000 איים שמרביתם לא מיושבים, אך חלקם הפכו ליעדי תיירות נופש. אורך חופיו כ-7,000 קילומטר, ושטחו מחולק בין שלוש מדינות: קניה (6% או 4,100 קמ"ר), אוגנדה (45% או 31,000 קמ"ר), וטנזניה (49% או 33,700 קמ"ר). זהו אגם גבוה יחסית, שפני מימיו ברום של 1,134 מטר, וממנו יוצאים המים לעבר הנילוס הלבן, אם כי המדקדקים המחפשים את מקורות הנילוס, מחשיבים את הנהרות המזינים את האגם כמקור האמיתי המרוחק ביותר. מבחינה גיאולוגית, אגם ויקטוריה הוא צעיר יחסית, כ-400,000 שנים. הוא נוצר כאשר נהרות הזורמים מערבה נעצרו על ידי גוש קרום. אגם ויקטוריה מקבל 80 אחוזים של המים שלו בגשמים ישירים, ותנודתו השנתית היא של כשני מטר. הוא מקבל את מימיו גם ממאות נחלים קטנים ונהר קאגרה הגדול. יציאת המים היחידה היא נהר הנילוס, היוצא מהאגם ליד ג'ינג'ה, אוגנדה.

על אגם ויקטוריה כתבו סוחרים ערבים שסחרו בשנהב, זהב, עבדים ושאר סחורית יקרות. את הסוחרים ראיין הגיאוגרף מוחמד אל-אידריסי, כשכתב את "ספר הנסיעות הנוחות לארצות רחוקות" הידוע בשם "טבולה רוג'ריאנה" ("ספרו של המלך רוג'ר", מלך סיציליה), שהושלם ב-1154. במפתו הוא ציין את האגם כמקור הנילוס – דבר שאומת על ידי חוקרים מודרניים רק 700 שנה מאוחר יותר, כשפרנסיס ברטון וג'ון הנינג ספיק הבריטים נשלחו למצוא את מקורות הנילוס, וספיק, שהגיע לבדו לאגם ב-1858, קרא לו על שמה של המלכה ויקטוריה. עוד שנים של מלחמות כבוד, במהלכן נערכו משלחות נוספות של ספייק וקפטין גראנט ושל דיויד ליוינגסטון, שלא מצאו את מקורות הנילוס, ורק הנרי מורטון סטנלי האמריקני הוכיח את היות האגם מקור לנילוס, והמדקדקים מוצאים את הלובירונזה שבבורונדי, הנשפח לרורובו, שבתורו נשפך לנהר קאגרה, כנתיב ההזנה הארוך ביותר של האגם הגדול, ולכן הידרולוגית הוא המקור המרוחק ביותר של הנילוס.

בסוף המאה ה-19 נסלל קו "הרכבת האוגנדית" שקישרה את נמל מומבסה עם קיסומו שאך הפכה לעיר – מרחק של כאלף קילומטרים משוגעים של עלייה מהחוף לרמות הגבוהות של ניירובי וצניחה תלולה לעומק השבר הסורי-אפריקאי. קו הרכבת, שכלל לא עובר באוגנדה, אך מחבר את החוף עם גבול אוגנדה, נקרא היה "הרכבת המשוגעת" ואיש לא ממש יכול לתת הסבר משכנע מדוע נסללה (פרט למתיחות בין בריטניה לגרמניה). על סלילת הרכבת היה אמון הקולונל ג'ון פטרסון (John Henry Patterson), ציוני נלהב, שמאוחר יותר פיקד על טרומפלדור ונהגי הפרידות הארצישראליים, ועל ז'בוטינסקי וגדוד קלעי המלך ה-38, ועל שמו נקרא יוני נתניהו. הוא היה צריך להתמודד עם גשמי זעף אימתניים, מחלות טרופיות קטלניות וצמד אריות טורפי אדם, שבמשך חודשים רבים טרפו 128 פועלי רכבת במהלך הסלילה (עליהם כתב פטרסון את הספר "אוכלי האדם מצאבו"). פסי הרכבת שכונו על ידי המסאים "נחש הברזל" עדיין פרוסים במחוז קיסומו כשהם מחלידים וללא שימוש. מקיסומו פרחה תנועת המעבורות על האגם לאנטבה וערים נוספות באוגנדה, ולמוסומה, מואנזה ובוקובה בטנזניה.


האגם המכוסה מאסה של יקינטון המים

השפעות אקולוגיות וחברתיות

אגם ויקטוריה הוא מהדוגמאות הטובות ביותר לנזקים האקולוגיים שעושה האדם. האגם היה מקור החיים לאוכלוסייה מהצפופות ביותר בעולם, כשהוא מזין בדגיו אלפי משפחות, כשהדגים בתורם עזרו במיגור יתושים מחוללי מחלות. הוא גם היה דרך מלך לקשר מסחרי בין ישובים רבים בספינות שהילכו על פניו. במהלך שנות החמישים עלה רעיון של הבאת דגי נסיכת הנילוס - דג שיכול לגדול למימדים מפלצתיים. עוד בטרם נערך ניסוי הולם הובא הדג הטורף הזה, וכילה את מרבית הדגים האנדמיים לאגם, ובהם גם את האמנונים והקרפיונים, כשהוא משמיד אוכלוסיות שלמות. את הדגים היו תופסים הדייגים, אך בשל מחירי הדג מטוסים אירופיים שהביאו נשק למלחמות האזרחים המקומיות היו לוקחים את הדגים בשובם לאירופה ולרוסיה, והמקומיים נותרו ללא מזון. שאריות הדגים (ראש ושלד) שלא ניתנים היו לייבוש בשל תכולת השומן הגבוהה, היו נרקבים בחום הרב, ומתמלאים רימות, דבר שהביא אך מחלות לאנשי האגם. נזק הקפי נוסף שגרמה הכנסת הדג הוא שבשל תכולת השומן הרבה בו, הדרך היחידה לשימור שלא בקירור, היא בעישון. זה הוביל לעלייה בביקוש בחמרי הסקה באזור שכבר נפגע קשות מכריתת יערות, סחף קרקע ומדבור. עקב דייג יתר של הנסיכה החלה אוכלוסייתה להצטמצם, ועם השנים הולכים ושבים מיני דגה ישנים לאכלס את האגם, אם כי מינים אחדים הושמדו לחלוטין.


דייגי אגם ויקטוריה

נסיכת הנילוס

נסיכת הנילוס, הנקראת גם "יאורן", הוא דג טורף של מים מתוקים, שמקורו באגמים ונהרות גדולים באפריקה המשוונית כגון הנילוס, הקונגו, אגם טורקאנה, אגם צ'אד ועוד. זהו דג המגיע למשקל של כ-200 קילו ולאורך של למעלה משני מטר. זהו קניבל הטורף את כל הדגה האפשרית, כולל את בני מינו, וכן חרקים, סרטנים, דו-חיים וחסרי חוליות. זהו דג בעל שומן רב, שלבשרו יש ביקוש רב, ולכן הוכנס על ידי האדם למקווי מים בהם לא היה קיים כגון אגם נאצר המלאכותי ואגם ויקטוריה, וזאת כדי ליצור ענף מסחרי פורה. אולם שבעוד שבאגם הידרו-אלקטרי חדש, בו אין דגה טבעית, הרי שהטבע דאג שבאגם קיים יש איזון טבעי, וכל שינוי בו גורם לשואה אקולוגית לאקוויליבריום הקיים.

על פניו הבאת נסיכת הנילוס הביאה לשגשוג לאזור. היו זמנים בהם כמעט כל צריכת הדג בעולם הייתה מהאגם, כאשר בשנת 2003 ייצאה תעשיית הדגים מהאגם 169 אלף יורו לאיחוד האירופי, אך השאלה כמה מסכום זה הגיע לתושבי האגם וכמה לאוליגרכים מקומיים ואירופיים נשארת פתוחה. אוכלוסיית תושבי גדות האגם שאינם יכולים להרשות לעצמם לאכול דג יקר זה, נותרו ללא מיני הדגים שהיו נגישים להם, כשהקרפיון והאמנון שהיה מקור החלבון העיקרי בתזונת דייגי המים הרדודים, כמעט ונעלמו כשסך שלל הדיג באגם הגיע לכ-90% ממשקל הדגה מנסיכת הנילוס לבדה בשנת 1993. דגי ענק אלה, הדורשים ספינות דיג גדולות וציוד לדיג עומק אינם ביכולת דייגי הכפרים שנותרו ללא שלל. אודות הנזק שגרמה הכנסת הדג וחיי המקומיים בגדת האגם, נעשה סרט דוקומנטרי זוכה אוסקר "הסיוט של דרווין" (Le Cauchemar de Darwin) בשנת 2006.


המרת דגים בנשק - הסרט "הסיוט של דרווין"

יקינטון המים

אין איש יודע כיצד הגיעה לאגם ויקטוריה אייכהורניה עבת-רגל ("יקינתון המים") שמקורה בדרום אמריקה. צמח זה, הצף על המים ומתרבה מינית אך גם וגטטיבית, אוהב טמפרטורה חמה ומים מתוקים, והיתרבות המסה הצמחית שלו מהירה ביותר. הצמח יודע להשריש אך גם מייצר פקעיות נקבוביות מלאות אויר, כך שהוא צף היטב ושולח גרורות סרטניות בקצב מדהים. בהתרבותו הוא עוצר זרימת נחלים, ועצירת הזרימה במקווה המים והבליעה של קרינת השמש גורמים לירידה בריכוז החמצן המומס במים, וזה פוגע בכל החי בגוף המים. הצמחים משמשים מקום דגירה מרכזי ליתושים, המשמשים כוקטור קלאסי למחלות, וגם למין מסוים של חלזון, המשמש כפונדקאי לתולעים שטוחות טפילות, הגורמות לבילהרציה ("קדחת החילזון"). באזור האגם נרשמה עליה מדאיגה במקרי שיעול, פריחות עור, מלריה, דלקות מוח, בילהרציה, והפרעות עיכול.

המרבדים הצפופים של יקינטון המים חוסמים את נתיבי השיט, מקשים על ייצור חשמל בתחנות הידרו-חשמליות, מקשים על צריכת מי שתייה ועל הדיג, וכן מקשים על המגוון הביולוגי האחר בהקטנת ריכוזי החמצן במים וחסימת קרני האור מפני צמחי המים והאצות האחרים. כמעט כל קו החוף של אוגנדה היה חסום בסוף המילניום הקודם במרבדי יקינטון המים, וכך גם המעגנים במפרץ קיסומו ועוד. אין שימוש בצמחי היקינטון להאבסת חיות או לייצור חומר בערה, והשימוש בו למיטוב מי שופכין בעייתי בשל ספיחת החמצן מהמים והצללה שלהם. פתרון מסויים נעשה בהפצת "חדקונית יקינתון המים המנומרת" שמשמידה במידת מה את הצמח, אך מי יודע מה עוד תשמיד?


נמל קיסומו המלא יקינטון המים

לואולנד

לואולנד, היסטורית "Kavirondo", היא מולדת שבטי לואו בקניה (המכונה גם ג'ו-לואו), ביחד עם מערב קניה, המשתרעת עד מזרח אוגנדה וצפון טנזניה. אזור זה, המערבי ל"עמק השבר", נמצא באזור הפורה של אגן המקיף את מפרץ וינם באגם ויקטוריה. אזורי השבטים הלא-לו-ליים המקיפים את לואולנד כוללים את אזורי ה-פדולה (במערב, באוגנדה), ה-לואה ו-נאנדי (בצפון), קיפסיגיס (מזרח), ואת גוסי ו-קוריה (מדרום). מהגרי לואו הראשונים שהגיעו ללואולנד הגיעו מאוגנדה סביב תחילת המאה ה-16. האירופי הראשון שנכנס ללואולנד היה ג'וזף תומסון (Joseph Thomson), אשר הגיע לכפר Kavirondo של Kabaras ב-28 בנובמבר 1883. תומסון היה המום ונרעש מהרגלי היות בני הלואו ערומים, דבר שהיה בניגוד בולט לשבטים בהם ביקר בעבר, אבל בסופו של דבר הוא החליט כי "למוסר אין שום קשר לבגדים" משום שלואו היה "המוסרי ביותר מכל השבטים באזור זה". הלואו קיבלו את מרות הבריטים ומרות הכנסייה די מהר, ולכן גם זכו לחינוך בריטי טוב, ולא בכדי הסטודנט האפריקאי הראשון באוניברסיטה אמריקאית היה בן לואו, ובנו הפך לנשיא ארה"ב השחור הראשון, הלא הוא ברק חוסיין אובמה השני.


קו המשווה העובר ליד קיסומו

קיסומו

בירת לואולנד והעיר הגדולה באזור (וגם השלישית בגדלה בקניה) היא קיסומו, השוכנת על גדת המפרץ. זו עיר חמה ולחה, אבל איטית ורגועה. אולם כעיר מחוז של בני הלואו האופוזיציונרים, בעקבות המהומות של בחירות 2007, במהומות שהחלו ברצח אנשי קיקויו רצחה המשטרה מאות מפגינים תומכי אודינגה בן אזור קיסומו – מרחץ דמים המזכיר הר געש רדום המתפרץ לעיתים.

כנמל בקצה הרכבת הבריטית מהחוף, הפכה קיסומו לעיר המשמעותית ביותר סביב האגם (פרט לקמפלה). זו עיר מחוז בה ישנן אוניברסיטאות ומלונות, ולמרות שחלקו הקנייתי של האגם הוא רק בן 4,100 קמ"ר ורק 550 קילומטר של חוף, הרי שהעיר שבראש המפרץ שומרת על חשיבותה הרבה בלב אזור פורה ומאוכלס. מנקודת "היפו-פוינט" אפשר להשקיף על האגם או לזכות בשקיעה יפה, לצאת לשייט באגם או לשמוע אומנים המנגנים, שרים ורוקדים לעיתים קרובות במקום. עיקר האטרקציות בעיר הוא "שוק הדלק" (Oile market) הגדול ליד תחנת האוטובוס בו נמכרים פסלי הסופ-סטון המיוצרים מאבן רכה כסבון בטאבקה ובקיסי. על מרכז העיר שולט מגדל השעון הלבן לזכר קאסים לאקה, ההודי האיסמאליאני, שעזר לעיר בתקופת מלריה ב-1905 ומת ממחלה זאת ב-1910. מהשעון נמתח הרחוב על שם אוגינגה אודינגה – סגן הנשיא הראשון של קניה, בן הלואו ואביו של ראש ממשלת קניה לשעבר ומנהיג האופוזיציה. למרות שכל הרחובות הראשיים בעיר הם שוק מאולתר ומעניין, הרי שפרט לשוק הדלק, שוק קיבויה (Kibuye) לצד רחוב ג'ומו קניאתה הוא המעניין יותר. שוה לבקר גם במקדש אימפלה ובמוזאון קיסומו.


האנדרטה לקורבנות מהומות הבחירות בקיסומו

קיסי

קיסי היא עיר בדרום מערב קניה, סמוך לאגם ויקטוריה, מדרום לעיר קיסומו. זהו המרכז העירוני והמסחרי הראשי של הרי Gusii ואזור ניאנזה (Nyanza) הדרומי. בסביבת העיר חיים 400,000 איש על פי הערכות 2012 – מחציתם בעיר עצמה (השנייה באוכלוסייתה באזור ניאנזה אחרי קיסומו והשמינית בקניה). העיר מיושבת על ידי בני גויסי, לואו, לוהיה, קורייה, אסייתיים ומיעוט מבני קלנג'ין. העיר נקראה בעבר בוסונגו (Bosongo) שמאמינים שמקור השם הוא "Abasongo" (כלומר "העם הלבן" או "לבנים") שחיו בעיר בזמן הקולוניאלי. העיר הוקמה במקור על ידי חיילים בריטים שנאלצו לסגת מאגם ויקטוריה בשל ירי כבד של ספינות קרב של גרמניות במהלך מלחמת העולם הראשונה בתחילת המאה ה-20. העיר הפכה להיות המטה המחוזי של אזור דרום ניאנזה. כלכלת העיר קיסי נגזרת ממסחר וחקלאות. גידולים ופירות המעובדים ברחבי האזור כוללים תירס, מנגו, שעועית, בננות, אננס, אבוקדו, פאו-פאו (מין אנונה) וכו'. העיר קיסי ניהנית מאקלים טוב וגשום בשל מיקומה ברמה שבאגן אגם ויקטוריה, אך למרות שגשום בעיר במהלך כל השנה, העיר לא מועדת להצפות, אולם סובלת קשות מסופות ברקים ורעמים, וכשלושים איש מתים בקיסי מדי שנה מברקים - יותר מכל מקום אחר בעולם. הברקים פוגעים תדירות בעצים ובגגות המתכת של הבתים באזור. [1]

פחד ממכשפים באזור קיסי

אנשי אזור העיר קיסי – נוצרים ושאינם נוצרים – מאמינים בכשפים ובמכשפים. בשנת 2008 שרף המון מוסת 11 אנשים למות, בטענה להיותם עוסקים במעשי כישוף. עשרות בתים הוצתו באותו הלילה לפי רשימה שנערכה מראש, ובכללם גם ביתו של הכומר המקומי שאשתו גם היא נשרפה. רק 15 שנה קודם לכך נשרפו למוות 8 אנשים בקיסי בשל אותה אשמה.


פסלי אבן הסבון של קיסי

טבאקה (Tabaka)

האזור שמדרום לקיסומו ידוע בקניה ובעולם כולו בשל הפיסול האפריקאי באבן סבון רכה (Soapstone). רבים מפסלי האבן הנמכרים לתיירים ברחבי אפריקה מוצאם באזור קיסי (בעיקר במקור האבן הרכה בכפר טאבקה, מדרום-מערבית לקיסי). קיסי הוא המקום בו ישנם גלפי וסוחרי פסלי הסואפסטון הטובים ביותר באפריקה ולאחרונה החלו אנשי עסקים אירופיים לייבא פסלים מקיסי לאירופה, כדי לייצר "מזכרות אפריקאיות". המקומות הטובים לקנות את פסלי קיסי הם בקיסי ובעיר המחוז קיסומו.

מרכז הכרייה של אבן-הסבון (Soap-Stone) הלבנה והרכה ממנה מיצרים את פסלי האבן לקניה כולה ולהרבה שווקים באפריקה, ואפילו באתר EBAY ניתן למצוא את הפסלים שמקורם באבן הסבון הנכריית בטבאקה. אמנם מרכז הכרייה הוא באזור טבאקה, אבל היצור ההמוני הוא בעיר הסמוכה קיסי. בכל זאת, על מנת לראות את יצור הפסלים בעזרת מאשטה, מסור עץ וכלים פרימיטיביים אחרים, טבאקה הוא המקום, וכאן אפשר למצוא גם מציאות טובות במחירים מגוחכים לפסלי האבן האפריקנים. האבן הקרויה "הזהב הלבן" מופיעה בטבע בגווני ורוד, לבן, אפור ושכבתי בגוונים מתחלפים, ובגבעות טבאקה מעריכים שיש 10 מליון טונות של האבן הרכה הזאת. האומן מיצר פסלונים מדמיונו, אבל לרוב על פי דגמים מוזמנים במידות קבועות. אנשי הכפר יושבים מחוץ לבקתות הקש, אוחזים ברגלי-מלחציים את האבן, ומגלפים בכלי בית פשוטים יצירות אומנות בל-יאמנו.


לוח שח מאבן סבון של טאבקה

שמורת יער קאקאמאגה (Kakamega Forest Reserve)

אחד המקומות הבודדים בהם ניתן לראות יער גשם (ג'ונגל) בקניה. כאן ניתן לראות באופן מובהק את ארבעת שכבות הצומח מרכבי הנוף, העצים הגבוהים, שיחים ועשב, החיים בסימביוזה. ביער ישנם שבילי הליכה רבים בינות צמחיה צפופה, כשברקע קופים, ציפורים ורמשים. השמורה והעיירה קאקאמאגה נמצאות מעט צפונית לעיר המחוז קיסומו.
-----------------------------
[1] Benson Nyagesiba (2015). "Western Kenya preps for lightning strikes". The Star. Aug. 28, 2015 Roger M Downs; Frederick Albert Day (2005). National Geographic Almanac of Geography. Washington, D.C.: National Geographic. p.78.

כתבת המשך: אנשי לואו