יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
לואו היא קבוצה אתנית במערב קניה, בצפון אוגנדה ובאזור מארה שבצפון טנזניה. הם חלק מקבוצה גדולה יותר של עמי לואו הקשורים אתנית-לשונית, המתגוררים באזור שמדרום לסודן, דרום-מערב אתיופיה, צפון ומזרח אוגנדה, דרום-מערב קניה וצפון-מזרח טנזניה. לואו היא הקבוצה האתנית החמישית בגודלה בקניה (11%), לאחר קיקויו, לוהיה קלנג'ין וקאמבה.


הכפריים במחוז לואולנד

לואו וקיקויו ירשו את עיקר הכוח הפוליטי בשנים הראשונות שלאחר עצמאותה של קניה ב-1963. אוכלוסיית לואו בקניה נאמדת ב-3.4 מיליון ב-2010 על פי מפקד האוכלוסין (ועוד כ-1.1 מיליון בטנזניה). עם זאת המספרים שנויים במחלוקת על ידי לואו רבים כלא מדעיים בשל נישואי תערובת רבים ואינטראקציה. הלואו'ס מאמינים שהממשלה תמיד מפרסמת מספרים מופחתים שלהם, בניסיון להשתיק את הקול הפוליטי החזק שלהם. על פי הם, הם מונים 6.2 מיליון בקניה ועוד 1.9 מיליון בטנזניה.

הפרנסה העיקרית של לואו היא דיג, חקלאות ורעיית מקנה, צאן ובקר. מחוץ ל-לואולנד, לואו מהווים חלק משמעותי של כוח העבודה האינטלקטואלי המיומן של מזרח אפריקה במקצועות שונים. הלואו דוברים את שפת דה-לואו (Dhdluo) שהיא סעיף מערבי של משפחת השפות הנילו-סהריות – משפחת שפות השלטת באוגנדה וחלקים של דרום סודן ומזרח קונגו. לואו קרויים גם ג'ולואו או ג'ונאגי / אונאג'י, ג'לו, ג'ו-ראמוגי / ניאקווא-ראמוגי, שמשמעותם "יורשיו של ראמוגי".

היסטוריה

לואו של קניה טנזניה, הם ילידי עמק הנילוס מלפני אלפי שנים. ערש הציוויליזציה שלהם הייתה מדינת העיר נפאטה (Napata), בימנו קרימה (Karima) שבסודן, במלכות קוש. למעשה הם היו התושבים הראשונים של סודן. הם נכנסו לקניה ולטנזניה דרך אוגנדה. הלואו היו מייסדי מלכות שילוק וצאצאי המצרים הקדמונים שהיו קשורים במישרין לממלכת שילוק. בארץ שילוק נקראו שבטי לואו בשם 'אורורו', ואילו בין הדינקה וה-נואר נקראו 'ליל'.

הקשר המוקדם בין הבריטים והלואו היה עקיף וספוראדי. היחסים התחזקו רק לאחר שהשלמת בניית רכבת אוגנדה אישרה את כוונות הבריטיים והסירה במידה רבה את הצורך בבריתות מקומיות. בשנת 1896 נערכה משלחת ענישה לתמיכה בשליט ואנגה מומיה באוגניה, נגד שבט אומירה קייגר בהנהגת גירו. מעל 200 נהרגו ברובים. 300 אנשים נוספים נהרגו ב"התנגדות אויומה" על ידי משלחת בראשותו של סר צ'רלס הורבלי, כאשר הם החרימו את בקר לואו כדי לסייע להאכיל את העובדים המקומיים שבנו את הרכבת של אוגנדה (שמרביתם היו סיפוי הודים מוסלמים). ב-1900, צ'יף לואו, סיפק 1,500 סבלים למשלחת בריטית נגד שבט הנאנדי.

בשנת 1915 שלחה ממשלת המושבות את אודרה אקנגו, לקמפאלה, אוגנדה. הוא התרשם מהתיישבות הבריטית שם, ובשובו הביתה הוא יזם תהליך מאולץ של אימוץ סגנונות מערביים של "חינוך, הלבשה והיגיינה". זה הביא לחינוך המהיר של לואו בשפה האנגלית ולאימוץ דרכים בריטיות. הבריטים ככלל, לא ניצלו את אדמתם של הלואו – גורל שחל על קבוצות אתניות רבות של רועים המאכלסים את האזור ההררי של קניה. לכן, למרות שאנשי לואו רבים שימשו בתפקידים משמעותיים במאבק על עצמאות קניה, השבט ככלל לא היה מעורב בהתקוממות מאו-מאו של 1950. במקום זאת, השתמשו אנשי לואו בכירים בחינוך הטוב שלהם לקידום העצמאות בדרכי שלום.

קניה קבלה את עצמאותה ב-12 בדצמבר 1963, מנהיג לואו בולט, אוגינגה אודינגה (Oginga Odinga), סירב לקבל את נשיאות קניה, והעדיף להתמנות לסגן הנשיא עם ג'ומו קניאטה כראש המדינה. הממשל שלהם ייצג את מפלגת האיחוד הלאומי של קניה (KANU). עם זאת, חילוקי דעות עם ג'ומו קניאטה, גרמו לאוגינגה לפרק את האיחוד ולנטוש את משרתו ב-1966. יציאתו גרמה ללואו להפוך לאופוזיציה ולשוליים פוליטיים תחת הנהגתם של קניאטה ועשרות שנות שלטונו של מוי. שנות המדבר הפוליטי גרמו לכך שניאנזה ומערב קניה לא זכו לתקציבי פיתוח ראויים, ואזור אגם ויקטוריה, למרות היותו פורה, סבל מגורל טראגי של עוני. המצב הגיע למשבר במהומות סביב הבחירות השנויות במחלוקת של דצמבר 2007, במהלכן נהרגו למעלה מאלף איש מהלואו הקיקויו וכמה שבטים נוספים.

הפוליטיקאי בן לואו הבכיר ביותר כיום הוא רילה אודינגה, בנו של אוגנגה אודינגה וראש הממשלה לשעבר, שהתמודד לנשיאות קניה והפסיד לבנו של קניאטה. ידועים גם הפוליטיקאי פרופ' אניאנג ניונגו (Anyang Nyong'o) שבתו לופיטה ניונגו היא שחקנית הוליוודית בולטת שזכתה באוסקר על תפקידה בסרט "12 שנות עבדות", פרופ' סם אודינגו, שקיבל את פרס נובל לשלום לשנת 2007 יחד עם אל גור מארה"ב על עבודתם בנושאי שינוי האקלים. וכמובן גם ברק אובמה האב, שבנו, ברק אובמה השני, גם הוא זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2009, היה הנשיא ה-44 של ארצות הברית.


בקתות של אנשי לואו

תרבות ומנהגים

באופן מסורתי היו מסירים הלואו את ששת השיניים התחתונות. הנוהג דאך במידה רבה עם התפתחות תרבות לואו. אחת ממנות האוכל האהובות עליהם כוללת דגים (Rech) במיוחד אמנון (Ngege), בדרך כלל מלווה באוגאלי [1] (Ugali)שנקרא בשפת דה-לואו "קון" (Kuon) וירקות מסורתיים. הדיאטה המסורתית של לואו כוללת קון עשוי דורה או דוחן מלווה דגים, בשר, או תבשילים ירקות.

הלואו לא מבצעים מילה טקסית של זכרים. בשנת 1907, יוהאנה אוואלו (Johanna Owalo) הקים את "הכנסייה האפריקאית" העצמאית הראשונה בקניה בשם "נומיה" (Nomiya) או "המשימה שניתנה לי". כנסיית נומיה היא תערובת של דוקטרינות נוצריות, מקומיות ואסלאמיות. הכנסייה נוהגת לעשות מילה של ילדים זכרים בגיל 8 ימים והם מתפללים לכיוון צפון. לכנסייה כיום יש קהל מאמינים של 800,000 באזור ניאנזה.

מנהגי נישואין

מבחינה היסטורית, זוגות שודכו זה לזה על ידי שדכנים, אבל זה לא נפוץ כיום. כמו קהילות רבות אחרות בקניה, מנהגי הנישואין בקרב לואו אנשים מתרחקים מן הדרך המסורתית. לואו לעתים קרובות מתחתנים מחוץ לקבוצה האתנית שלהם. טקס הנישואין המסורתי נערך בשני חלקים: בחלק אחד נותנים מוהר לאם הכלה, ובחלק האחר נותנים בקר לאבי הכלה. לרוב מבוצעים שני חלקים אלה ביחד. מכיוון שכיום רבים מהלואו נוצריים, נערך בנוסף גם טקס נישואין בכנסייה.

מוזיקה

באופן מסורתי, המוזיקה הייתה האמנות הנפוצה ביותר בקהילת לואו בכל שעה של יום או ליל. מוסיקה הושמעה לבידור לשמו. המוסיקה הייתה פונקציונלית, ושימשה למטרות טקסיות, דתיות, פוליטיות או אחרות. המוסיקה התבצעה במהלך הלוויות, כדי להלל את המתים, לנחם את השכולים, כדי לשמור על אנשים ערים בלילה, כדי להביע כאב וייסורים. היא שימשה גם במהלך טיהור והברחתן של רוחות רעות. מוסיקה שימשה גם בטקסים כמו מסיבות בירה (Dudu), קבלת הלוחמים ממלחמה, במהלך קרב היאבקות, במהלך החיזור, וכו'. שירי עבודה גם היו קיימים. אלה בוצעו הן במהלך עבודה קהילתית כמו בנייה וניכוש, והן בעבודה פרטנית כגון עבודות שדה או דייש. מוסיקה שימשה גם למטרות פולחן כמו הנסה של רוחות רעות (Nyawawa), אשר מבקרות את הכפר בלילה, בגשם ובמהלך ניחוש וריפוי.

המנגינות במוזיקה של לואו הן ליריות, עם הרבה קישוטים קוליים. הקישוטים הללו הופיעו בבירור, במיוחד כאשר המוסיקה נשאה מסר חשוב. השירים הוצגו לרוב בסגנון בשירת סולו. סגנונות הריקוד במוסיקה העממית של לואו היו אלגנטיים וחינניים. היו בהם תנועת רגל אחת בכיוון ההפוך למותניים, בקצב המוזיקה או הרעדה של הכתפיים במרץ, בדרך כלל למנגינה של "ניאטיטי" (Nyatiti) – נבל עם תיבת תהודה מכוסה עור ועליה מתוחים שמונה מיתרים מחוטי דיג.

כיום הניאטיטי הוחלף בגיטרות ובשנות החמישים והשישים הותאמו מקצבי הריקוד המסורתיים והשירים לסוג של מוסיקת פופ אותנטית הדומה למוזיקה הקאריבית, תחת השם לואו-בנגה (Luo Benga), שהפכה לכה פופולרית בקניה, עד שהחלה להיות מנוגנת ומושרת על ידי כל שבטי המדינה ואינה מיוחסת יותר ללואו. התלבושת המסורתית של אנשי לואו מציבות אותם כאנשים המתלבשים באופן ציורי לא רק כדי להיראות יפה, אלא גם כדי לשפר את התנועה. הלבוש המסורתי כלל חצאיות סיזל, חרוזים סביב הצוואר והמותניים לנשים, ולגברים היו בגדים מעור מהכתפיים ומהמותניים, כיסוי ראש, מגן וחנית – הכל כמובן מחומרים מקומיים. כיום כמובן לא ניתן לראות את הבגדים המסורתיים בחיי היומיום, אלא בטקסים ובמוזאוני פולקלור.


שוק מקומי של אנשי לואו

קרבה, משפחה, וירושה

אוצ'ולה איאיו כותב בספרו 'האידיאולוגיה המסורתית ואתיקה של דרום לואו': "כשזמן הירושה מגיע, האידיאולוגיה של הוותק מכובדת: הבן הבכור מקבל את החלק הגדול ביותר, ואחריו בסדר הוותק. אם הקרקע צריכה להתחלק, למשל, אדמת ביתו של סבא, הבן הבכור מקבל את החלק האמצעי, השני את הקרקע בצד ימין של הבית, והבן השלישי לוקח את האדמה בצד שמאל, אחרי מותו של האב הבן הבכור לוקח על עצמו את האחריות למנהיגות (גם אם הוא מוגבל גופנית או שכלית). כאשר הם נחשבים במונחים של גניאולוגיה, הם אנשים של אותו סבא, והם ידועים בשפתם כ-Jokakwaro, הם חולקים קורבנות תחת הנהגתו של האח הבכיר, ואם האח הבכיר מת האח הבא בסדר הבכורה לוקח את ההנהגה של אחיו הבכור. האחריות והעמדה היוקרתית של המנהיגות היא בכך שהיא מעמידה את האדם בעמדה העיקרית בטקסי כבוד, בקציר וקטיף, כמו גם באכילת חלקים מסוימים של החיה שניצודה או מוקרבת - בדרך כלל החלקים הטובים ביותר.
האח הבכור הוא המוביל את הקבוצה, אשר יכול להיות למשל הבעלים הראשון של ספינת הדיג. מכיוון שהוא זה שיהיה בתקשור עם אבותיהם הקדמוניים או סבם המשותף. הוא זה אשר ינהל או יוביל את הקרבת הקורבנות הדתיים. [...] מערכת הקצאת הקרקע על ידי האב, בעודו חי, חשובה משום שהיא תעלה בקנה אחד עם מערכת הירושה. עקרון חלוקת הקרקע במשפחות מונוגמיות הוא פשוט וישיר. [...] הבן הבכיר לוקח את החלק המרכזי של כל אדמת החווה עד מעבר לשער או לאזור החיץ; הבן השני ישאיר את יתרת הקרקע כדי להתחלק עם האחים האחרים. אם הקרקע מחולקת בין הבנים הבוגרים לאחר נישואיהם, ולוקחת אותם לגור באדמותיהם, קורה לעתים קרובות שבן צעיר נשאר באחוזת האב לטפל בו בזקנתו. הירושה שלו היא הנכס האחרון, שנקרא "מונדו" ואת הגנים הנותרים של אמו. [...] במקרה של כפר פוליגמי, הקרקע מחולקת על פי אותו העיקרון, פרט לכך שבכפר, הבנים טוענים לרצף צמוד לבתי האם. כל אישה וילדיה נחשבים כאילו ילדי כל אישה מקבילה לבן במשפחה מונוגמית. בכך אני מתכוון שהילדים של האישה הבכירה, מקבלים את החלק של השטח הכולל, שהיה יכול להינתן לבן הבכור במשפחה מונוגמית. בני האישה השנייה והשלישית, טוענים לקבלת אותם חלקים שהיו נופלים בחלקו של הבנים השני והשלישי במשפחה מונוגמית". [2]

פול הבינק ונלסון מנגו מסבירים בפירוט את המשפחה ואת מערכת הירושה של לואו במאמרם 'ארץ וזכויות מוטבעות: ניתוח של סכסוכי קרקעות בלואולנד, מערב קניה.' [3]
פרקר מקדונלד שיפטון גם כותב בהרחבה על קרבה, משפחה וירושה בקרב לואו בספרו 'משכנתא אבות: אידיאולוגיות של התקשרות באפריקה': "מחוץ למתחם הבית, או (במקום שאין בו עוד מתחם) מעבר לבתיו ולפני ביתו, מעדיפים אנשי לואו מבנה של שדות המשקפים במובנים מסוימים מקומות בתוך בתים". [4] הדפוס הבא, כפי שמתואר בעבודתו של גורדון וילסון שנערכה בשנות החמישים, עדיין ניתן להבחין בו היום - לא רק בדיווחים האידיאלים של המרואיינים, אלא גם בהקצאות של קרקעות אמיתיות שבהן השטח מתיר זאת: "אם יש יותר מבן אחד בבית משפחה, הבכור לוקח את החלקה לפני הכניסה למתחם והבן השני לוקח אדמות משמאל, השלישי מקבל קרקע לימין ומרכז שוב, אבל רחוק יותר מהבית של האב, הבן הרביעי, אם יש, שמאלה אבל רחוק יותר מן הבית של האב. בנים נוספים לחלופין, מימין ומשמאל, בעוד הבנים הבוגרים אולי כך יקבלו חלקים גדולים יותר של אדמה מאשר הצעירים, הצעיר לוקח על הגן האישי שנשמר על ידי האב שלו - כאילו כפרס נחמה". [5]

-----------------------------
[1] דייסה קשיחה של קמח תירס, דורה או דוחן - לפעמים עם קמח קסאבה, מבושל במים עד שהופך גמיש אך קשה.
[2] A. B. C. Ocholla-Ayayo (1976). Traditional Ideology and Ethics Among the Southern Luo. Uppsala: The Scandinavian Institute of African Studies.
[3] Paul Hebinck & Nelson Mango (2008). "Land and embedded rights: An analysis of land conflicts in Luoland, Western Kenya." In: Dilemmas of development. Jon Abbink & André van Dokkum (eds). African Studies Centre African Studies Collection, vol. 12. pp 39-59.
[4] Parker MacDonald Shipton (2009). Mortgaging the Ancestors: Ideologies of Attachment in Africa. New Haven: Yale University Press
[5] Gordon M. Wilson (1961). Luo Customary Law & Marriage Law Customs. Nairobi: Govt. Printer.

כתבה קודמת: ניאנזה ומערב קניה