יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
פשטות אנשי אסאם ניכרת במבנה הקהילה הקומונלית, בצורת חגיגת חגיהם החקלאיים, הנערכים לרוב במקומות פתוחים באופן קהילתי, תוך שימוש נרחב באמצעים פשוטים וזולים כגון מוטות במבוק ועלי בננה למבני החג ולבישול והגשה של ארוחת החג, ובסמלים המשותפים המופיעים בכל מקום.


מופע סאטרייה

למרות היות אסאם ההודית ביותר מבין מדינות צפון מזרח, מוטמעת בה תרבות שבטית ייחודית עשירה. למרות היות המדינה מורכבת מערב רב של שבטים, עדיין מהווה כר בלתי נדלה של תרבויות שלא נכחדו ונטמעו בזרם המרכזי של תרבות אמא הודו. באסאם ישנו שילוב בין מסורות אתניות שונות, שנלקחו על ידי השליטים של ממלכת אחום, ששילבו אותן במסורות שלהם. אבל עדיין ישנם שרידים רבים למסורות עבר של שבטים שונים ששרדו את 600 שנות השלטון האחומי.

כאשר עלתה מפלגת הלייבור הבריטית לשלטון אחרי מלחמת העולם השנייה, היא עסקה בשיקום בריטניה ופירוק האימפריה הבריטית. קלמנט אטלי, בהבינו את העולם על פי הגישה הבריטית ומסקנותיו האישיות מועדת סיימון 1927 שבחנה אפשרות למתן עצמאות להודו, ומשירותו כשר הדמיניונים, הבין את חלוקת העולם היציבה בקוי ההפרדה בין דתות, וכך חולקה הודו וכך חולק גם המזרח התיכון. ההודים עצמם, ראו ורואים את העולם באופן שונה, והחלוקה הפנימית, על פי "חוק הארגון מחדש של המדינות 1956" משרטטת את קוי הגבול הפנימיים לפי שפות ותרבויות ולא לפי דתות.[i]

אסאם היא דוגמא מובהקת לכך שקוי החלוקה ההודיים, על פי שפה ותרבות, טבעיים ונכונים יותר. אסאם היא כור היתוך קלאסי בו התערבבו שבטים מון-קאמריים, טיבטו-בורמזיים, הודיים ועוד, ביוצרם תחת כיבוש ממושך של שבטי שאן סינו-בורמיים תרבות אחידה, ללא קשר לדת. למרות שאסאם מתחלקת באופן גס לשליש מוסלמיים, שליש וישנווואיטים ושליש שיוואיסטיים, כרי שכולם אמצו סמלים ותרבות משותפת המפרידה ביניהם לבין תרבויות הסביבה. במאמר זה אנסה לתאר את המאפיינים של תרבות אסאם.


ילדות בתלבושת ביחו

גאמסה (Gamosa)

בכל אסאם – הינדואים, מוסלמים ושבטיים, יש ברשות האנשים פיסת בד הקרויה "גאמסה". בתרגום מילולי משמעה גא=גוף, מוסה=לנגב, אבל למעשה השם נגזר מהמילה הקאמארופית (אסאמית) העתיקה "גאאמצ'ה" שהיא חיבור של גאאמה + צ'אדאר, שהוא הבד המכסה את כתבי הקודש. זהו בד באורך 110 ורוחב 45 ס"מ, שקצהו האחד מעוטר בדוגמא פרחונית והקצה השני בדוגמה פשוטה. בדרך-כלל בד כותנה לבן עם דוגמאות אדומות. מגבת או בד קודש, מטפחת או חגורה, משמעותה רבה ביותר בתרבות האסאמית: כמגבת היא מסמלת היטהרות, בריקוד המסורתי "ביחו" נחבשת כטורבן הקשור על הראש. היא מוצעת לאורח ביחד עם אגוזי הארקה ("טאמול" באסאמית), כמחווה של כבוד. היא מכסה כתבים קדושים, נקשרת מסביב לצוואר בתפילה, משמשת כסמל סטטוס כשהיא תלויה על הכתף, ועוד. הגאמסה היא המשותף לאנשי אסאם ללא כל חשיבות לדתם, והיא התמצית של התרבות האסאמית.


מגבת גאמסה על ראש רקדן ביחו

ש'וראיי (Xorai)

סמל אסאמי נוסף הוא מגש "ש'וראיי". זהו מגש מתכת בצורת פעמון, בעל בסיס גבוה, העשוי ברונזה, נחושת או כסף, בדרך כלל עם מכסה מתכת. הוא נועד להגשת אגוזי הארקה ועלי הבאטל לאורחים. צורתו הפכה לסמל תרבותי של המדינה. הש'וראיי ניצב בשולחן הפולחן של הבתים ולפעמים, כשהוא עטוף בגאמסה, הוא מוצב בפתח הבית כאומר "ברוך הבא" בשערי הבית.


ש'וראיי, המכוסה בגאמסה

טאמול-פאאן (Tamul-Paan)

הש'וראיי הוא חלק מסמל אחר המשותף לאסאם, מגהאליה ומקומות נוספים, והוא הטאמול-פאאן, הקרוי בכל רחבי דרום מזרח אסיה "באטל-נאט". המדובר בפרי יער שאינו אגוז, וודאי שלא מעץ הבאטל. הפרי של דקל הארקה, לאחר הסרת הקליפה הסיבית, מוגש לאורח ללעיסה – לרוב, עטוף בעלה של מטפס הבאטל (Piper betle), מהמשפחה של הפלפל השחור. פרורי ה"אגוז" מוגשים על עלה באטל עליו מרוחה מעט משחת גיר לבנה ולפעמים גם תבלינים שונים או טבק ללעיסה. הפאמול משמש כסם מעורר, המייצר מיצי רוק אדומים בכמות גדולה, ונחשב למתנה לאורח, המוגשת כאות ברכה ולו אף על ידי עניים מרודים.


פרי דקל הארקה

ג'אפי (Jaapi)

סמל אסאמי מובהק נוסף הוא כובע הקרוי "ג'אפי". זהו סומבררו העשוי במבוק ועלי דקל, הקלועים בצפיפות, איתו אפשר לעבוד בשדות האורז ובמטעי התה גם בגשם. הוא שטוח במרבית שטחו וקונוס קטן במרכזו. בנוסף להיותו שימושי, הוא הפך להיות אביזר דקורטיבי התלוי על קירות, כשהוא מקושט במשולשי בד אדומים, שחורים וירוקים. הג'אפי מוזכר כבר בכתבים מהמאה השביעית, אם כי אין יודעים מה הוא מוצאו. אין בכל רחבי הודו כובע דומה, ולכן משערים שעיצובו הושפע מתרבויות תאיות או מונגוליות שחדרו לצפון מזרח הודו.


כובע הג'אפי

ספריו של סנקרדווה

סְרימַנְטָה סָנְקָרְדֶוֳוה. הוגה, חוקר מלומד, סופר פורה, משורר מוכשר, מוזיקאי ברמה גבוהה, חלוץ בתחום פרוזה ודרמה, צייר ומעל לכל מטיף דתי גדול, מורה ומנהיג. היה גאון רב תחומי, שב-120 שנות חייו! (1449-1568) הפך לאחד מאנשי אסאם הדגולים והמוערכים ביותר. לזכותו זוקפים את יצירת החוט המקשר לאחדות של אסאם, המאחד התרבותי בין שתי הממלכות הגדולות: אחום במזרח וקוץ'-ביהאר במערב, שייסד את המצע לאיחוד התרבותי שיצר את תרבות אסאם של היום, תוך כדי יצירת דת שנתנה צורה למבנה ערכי של חברה.

הדת שהוא יצר, סוג של נאו-וַיְשְׁנַוַויזם מונותיאיסטי הומני ושוויוני, הייתה חלק מתנועת הבְּהַקְטִי שתפשה כוח בהודו באותה תקופה. תרומת כתביו ואומנותו הם מורשת שחייה באסאם כיום אף יותר מאי-פעם. הפרקטיקה והפילוסופיה הדתית והחברתית להן הטיף, עובדים אותן רבים באסאם, והמנזרים (סָאטְרוֹת) שהוא ומאמיניו הקימו, ממשיכים לשגשג תוך שימור מורשתו. הוא התאים את הבְּהַגַוַט-פוּרָאנַּה לשפת המקום ולאנשים סביבו, תוך מחיקת המעמדות החברתיים, והקרבת קורבנות, בהדגישו ארבעה מרכיבים בדרך לאמונה: האל וִישְׁנוּ ומופעיו, המורה המוסר את תורת האל, עדת המאמינים, ושמותיו של האל, שהוא המנטרה היחידה שעל המאמין לשיר כדי לדבוק באל.[ii] כל מי שאומר מתוך כוונה שהוא חוסה בצל האל, הגורו, השם והעדה, קיבל את הדת. גם אנשי אסאם שאינם הולכים בדרך הדת שייסד, חזקה עליהם שמעריצים אותו ושומרים את כתביו בביתם.


מסכות להופעות ריקוד ודרמה של סנקרדווה

סָאטְרַה (Xatra / Sattra)

הפרקטיקה של הדת הנאו-וישנוויסטית כוללת מרכיבים גשמיים, שצלמים ומקדשים אינם מהווים חלק בה. ההוראה והנזירות מתקיימות במוסדות שתופיים, אליהם מגיעים ילדים בגיל צעיר וחיים בהן כל חייהם. זהו מוסד הסָאטְרַה. זהו מוסד ייחודי של מאמיני וִישְׁנוּ באסאם, המקביל לאשראם במקומות אחרים בהודו. זהו פורום לטיפוח ה"אֶקָאסַרַנָה נאָאם דְהַרְמַה" הדוגל בהיות האל וִישְׁנוּ מקור הכל והאל היחיד. הסָאטְרַה היא מוסד ללימוד וסגידה לוִישְׁנוּ על גלגוליו השונים. מתגוררים בה מאמינים עובדי השם, החיים ולומדים תוך קבלת אורחות החיים הייחודיים לכל סָאטְרַה, כשהם מנסים להגיע לחיים הרמוניים, מתוך שימוש באומנויות הייחודיות לכל סָאטְרַה ואספקה עצמית ככל הניתן, עם הסתמכות מסוימת על תרומות. בצורת הארגון שלהן הוקמו הסָאטְרוֹת ככל הנראה בהשפעה מהצ'איטיות (מנזרים) הבודהיסטים.


עבודה בסאטרה

נָאאמְגְהָר (Naamghar)

הביטוי של הדת בכפרים וליבו של כל כפר הינדואי אסאמי, הוא הבית הציבורי הקרוי "בית השם" נָאאמְגְהָר, שהוא למעשה סָאטְרַה בִּזְעִיר אַנְפִּין. במקום זה מתכנסים הכפריים כדי לשיר ולשאת תפילה. זהו המקום בו הכפריים מקיימים טקסים דתיים וחילוניים גם יחד וחשוב מכך - המקום בו מכריעים במשותף בנושאי הכפר, כגון זריעת שטחים, הובלת מים, זכויות דייג, מה יעשה עם הכסף שנגבה מהתושבים ועוד נושאים החשובים לחיי הקהילה בכללה. זה מרכז למידה, מוסד להקניית חינוך, אולם קהילתי שבו אנשים מתאספים כדי לדון בבעיות החברתיות שלהם, מרכז הדרכה של אמנות ומלאכות, ומעל לכל, מרכז של אחדות של החברה. זהו מעין שילוב של בית כנסת עם "בית הקבוץ" בקבוץ ההיסטורי. זהו הבסיס הסוציאלי היוצר את החיבור של תרבות, דת וחברה אסאמית. כיום ישנם כ-30,000 נאאמגהרים באסאם.


נאאמגהר

פסטיבל בוגאלי-ביחו (מאג-ביחו Bhogali-Bihu (Maagh-Bihu

זהו חג סיום הקציר כשהאסמים מלאים. הוא נחוג בחודש "מאג" (אמצע ינואר) ומכאן שמו. זו חג של סעודות ומשתים ופגישת אורחים קרובים וחברים, ולכן קרוי גם "בוגאלי" כש"בוג" משמעו סעודה. בערב החג, ששמו אורוקה (Uruka) מכינות הנשים עוגות אורז כגון Shunga-Pitha, Til-Pitha וממתקים מקוקוס (Laru), בעוד שהגברים בונים בשטחים הפתוחים "מאג'י" (Meji) שהם מבני במבוק גדולים ממולאים בקש המגיעים עד לפעמים לממדים מפלצתיים של עשרה מטר גובה וסוכות ארעיות שנקראות "בלאגהאר" (Bhelaghar) בהן סועדים. בערב נפגשת המשפחה לארוחת ערב משותפת, שירים, ריקודים ושמחה. מהמשחקים הפופולריים בהם משתעשעים, המקובל ביותר הוא "שבירת הקערה" (Tekeli Bhonga), בו מסובבים אדם מכוסה עיניים שבידו אלה, ומכוונים אותו להכות באלה ולשבור כלי חרס. בסיום החג (באזורים הכפריים בלבד) מתכנסים החוגגים בשטחים פתוחים לשרוף את המאג'י, וסביב המדורה החורפית נחוג המאג-ביחו, בציפייה לאביב הקרוב.


מבנה מאג'י העשוי קש, לשרפה בסוף הפסטיבל

הפסטיבל אורך שבוע מיום המוגדר בלוח השנה הירחי ההודי Makar Sankranti – היום בו השמש (האלה סוריה) נכנסת למזל מאקרה (גדי). למרות הגדרתו כחג בלוח השנה הירחי, הרי שבשל תלותו בתנועת השמש, הוא תמיד יוצא בין 14-15 בינואר. בתאריך זה חלים בכל רחבי הודו חגים בשלל שמות: לורי (Lohri) בצפון הודו, פאדה-פאנדגה (Pedda Pandaga) בקרנטאק ואנדרה-פראדש ופונגאל (Pongal) בטאמיל נאדו. באסאם וסביבתה נקרא החג בוגאלי ביחו.
 

שוק החליפין ג'ונביל (Jonbeel Mela)

הפרסום היחיד של העיירה ג'אגי-רואד (Jagiroad) הוא בקיום שוק הדגים המיובשים הגדול ביותר באסיה. אבל כל שנה, בשלושת ימי סוף השבוע שבסיום חג המאג-ביחו, מתקיים ליד העיירה שכוחת האל הזאת, יריד מדהים, המחבר בין אנשי ההר (ג'אינטיה וקהאסי) ואנשי העמק השבטיים והאסאמיים. ביריד ייחודי זה, שנוסד במאה ה-15 בשם ההרמוניה והאחווה בין שבטים, לא קונים ומוכרים בעבור כסף, כי אם בשיטה העתיקה של חילופי בארטר. היריד מתחיל ב"אגני-פוג'ה" לכבודה של אלת האש, ודיג המוני ב"אגם הירח" (באסאמית: ג'ון-ביל), בליוי מוסיקה וריקודים. מכאן והילך, אין משמעות לארנק שלא ניתן לעשות בו כל שימוש באין סחורה של ממש להחלפה.


בדרך לשוק החלופין ג'ונביל

קרבות שוורים

למרות איסור בית המשפט העליון על קרבות בין חיות כאמצעי לשעשוע, מסורת קרבות השוורים וקרבות בין ציפורי בולבול, נהוגה בסוף פסטיבל מאג-ביחו. רשמית נאסרו הקרבות, אך באסאם רואים את קיומם של קרבות השוורים של טאמיל-נאדו (Jallikattu) ולכן חידשו בעיירה אטגורי (Atgguri) את קרבות השוורים (Moh Juj) בסיומו של חג המאג-ביחו.


קרבות שוורים לא חוקיים

משי "מוגה"

המשי הזהוב של אסאם אינו מיוצר בשום מקום אחר בעולם. משי מוגה שואב את תכונותיו מזחלי המשי הניזונים מעלי תות-עץ Antherea Assamensis האנדמי לאסאם בלבד. המשי המיוצר ידוע בצבעו הזהוב, בברק שלו, בחלקותו וביציבותו. מכיוון שהוא כה חלק, לא ניתן להלבין או לצבוע אותו וצבעו הטבעי הזהוב נשמר. המשי הזה יכול להישטף ביד, כשהוא הולך ונהיה מבריק משטיפה לשטיפה, ובמקרים רבים אורך חייו ארוך מזה של בעליו. אסאם קיבלה אות גיאוגרפי המציין את משי המוגה. בגדי המאקולה-צ'אדור (Mekhela-Chador) המסורתיים של אסאם, הם ממאפייני ריקוד הביחו והחתונה. יש דרישה למשי זה לקימונו היפני, בארה"ב, יון, גרמניה, דרום אפריקה וצרפת. בריקודי ביחו לובשים הרקדנים והרקדניות משי זהוב זה.


משי מוגה – המשי הזהוב תמיד

רונגאלי-ביחו (בוהג-ביחו Rongali-Bihu (Bohaag-Bihu

חג האביב, תחילת העונה החקלאית החדשה, תחילת הזריעה ותקופת השידוכים והנישואין מכאן שמו: רונגאלי=עליצות. זהו חג של ריקודים, קרבות שוורי תאו, מתן מתנות בין קרובי משפחה וחברים, וכבוד מיוחד לאנשים מבוגרים. בערב החג הנשים כובסות את הבגדים ומכינות מטעמי חג ייחודיים בעוד שהגברים מכינים חבלים מיוחדים לקשירת הבקר (Tara Pogha) ואוספים כורכום טרי, דלעת וירקות אחרים לסעודת החג. יומו הראשון של הפסטיבל הוא "חג הפרה" (Goru bihu) במהלכו קושרים את הפרות בחבל שהוכן מראש ומוציאים אותן לרחצה חגיגית בנהר או במקור מים אחר. ריקוד ה"ביחו" המפורסם מזוהה בעיקר עם חג זה, וצורתו האופיינית היא של שתי קבוצות צעירים, בנים ובנות, הרוקדים בלווי הלמות תופים דו-צדדיים ונגינה בשופרות וכלי נשיפה. החג נמשך כמעט כל חודש האביב "בוהג" (בסביבות אפריל) ובסיומו חוגגים רבים את הפרידה מחודש זה. חג האביב נחוג אצל קבוצות אתניות שונות בצורה מעט שונה ובשמות אחרים: אצל ה"בודו-קאצ'ארי", במערב אסאם, החג נקרא "באיסאגו" (Baisagu). אנשי "ראדא" קוראים לו "באיקו" (Baikhu). שבט "מיסינג" מאזור מאג'ולי וצפונה קוראים לו "עלי-איי-ליגאנג" (Ali-Ai-Ligang) וה"דאורי" באי מאג'ולי קוראים לו "בוהאגיו-בישו" (Bohhaggio Bishu).


ריקוד הביחו

חג המחסור קונגאלי-ביחו (קאטי-ביחו (Kati Bihu Kongali Bihu

חל באוקטובר/נובמבר. מועד שמציינים אותו, אבל לא ממש חוגגים אותו. המועד הוא בתקופה שלאחר המונסון, כשהשדות ירוקים, לפני התמלאות השיבולים. הנוהג הוא להתפלל להצלחת יבול האורז, כדי לרצות את אמא אדמה כדי שהיא תעניק מטובה וחסדיה בשנה החקלאית הקרובה עד המאג-ביחו המשלים שנה חקלאית ומתחיל שנה חדשה. נהוג להדליק סביב שדות חקלאיים "מנורות הרקיע" (Akash-Banti) העשויות ממוט במבוק ארוך, שבראשו מנורה המשמשת להברחת מזיקים.


ריקוד ביחו בביגדי משי מוגה וכיסוי ראש גאמסה

   i קומרסומי, פ. ר. "הודו: דמוקרטיה בחברה משוסעת". האוניברסיטה הפתוחה, 2009. ע.89.
   Sankardeva, Bhakti-ratnakara, Ch:5 ii