יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
ביום שישי השחור 25 בנובמבר 2016 נדם הכינור (פידל). בדיוק שישים שנה קודם לכן, ב-25 בנובמבר 1956 עלו 82 המהפכנים על סיפונה של הספינה "גרנדמה" (סבתא) בדרכם לנחיתה בקובה שהחלה את המהפכה.
 
"La historia me absolverá", "שפטו אותי, זה לא משנה, ההיסטוריה תזכה אותי". זה היה קו ההגנה של פידל קסטרו במשפטו ב-1953, ושמו של ספרו החשוב. הוא התלונן על השליט המושחת בטיסטה, כשאמר "נראה כי השליח [חוסה מארטי – אבי קובה העצמאית] ימות בשנתו המאה, זכרונו ייכחד לנצח, וכך גם העלבון! אבל הוא חי, הוא לא מת, העם [הקובני] המורד שלו עימו והוא ראוי, ואנשיו נאמנים לזכרו; ישנם קובנים שנפלו בהגנה על הדוקטרינות שלו, כמה צעירים באים למות ליד קברו, לתרום דם וחיים בשבילו להמשך חיי הנשמה של המדינה. קובה. איפה היית אם היית מאפשרת לשליח שלך למות?"


קמיליו סיינפואגוס, פידל קסטרו וצ'ה גווארה במוזיאון המהפכה

אכן, אחרי מספר חדשי כלא ושנות גלות הוא שב להשתמש בעם ולחולל מהפכה. חמש שנים עברו והמהפכה הושלמה, ובמקום ראש המדינה עמד פידל קסטרו, המורד הצעיר. ומה אז? הוא כתב "זה ממש מדהים איזו מערכת מחורבנת היא הקפיטליזם, אשר אינה יכולה להבטיח תעסוקה לבני עמנו, אינה יכולה להבטיח בריאות וחינוך ראוי; אי אפשר למנוע מהנוער סמים, הימורים ומידות רעות מכל הסוגים." ולאחר שהשלים את המהפכה השלטונית הודיע שזו הייתה מהפכה סוציאליסטית – דבר שבמשך חמש שנים לא היה ידוע למהפכנים עצמם – אלה ששילמו בחייהם ואף אנשי קובה שהצטרפו למורדים. סוציאליסטית? אולי בגלל שברה"מ הייתה זו שהושיטה לו יד?

אימפריאליזם ספרדי שהפך לאימפריאליזם אמריקאי, הוחלף באימפריאליזם סובייטי – בעלים שונים השולטים ממרחק בכלכלה הקובנית. בנתיים האב המטפח, לאחר שלושים שנות תמיכה, מת, כשהתפרקה ברה"מ והרעיון של קומוניזם מדינתי איתה. האב ניתק מגע, ומסתבר שלא השקיע בבנו דבר. קובה ששגשגה בתקופת העבדות הספרדית, שהייתה עשירה גם כבית הזונות של החצר האחורית של ארה"ב, כשנשלטה בפועל על ידי מאיר לנסקי ומאפיונרים אחרים, ושבעטה בכל כדי להיות עצמאית, הפכה להיות בבעלות רוסית וכשזו הלכה בלי להשקיע דבר, נותרה קובה עצמאית וללא דבר.


בניין הקפיטוליו בשיפוצים – כמו קובה כולה

"95% מנשות קובה יישכבו תמורת כסף" אמר לי פראנק. "השכנה שלי למשל". אשתו של פראנק היא אחת משלושת מנתחי המוח היחידים בקובה, ולכן שכרה האסטרונומי הוא 63$ לחודש (רופא רגיל ייסתפק בכ-45$). פראנק אומר לי: "ואני, אהבל, בלי השכלה, עושה כפול מזה ביום", והוא צודק. שלושה חדרים זעירים בביתם, אותם הוא משכיר, מכניסים למשפחה 3,000$ בחודש טוב, ואפילו לא צריך להשקיע מזה בתחזוקת המעלית משנת 1924 המובילה לקומה החמישית בה הם גרים.

מעלית שעובדת משנת 1924? כן, פעם ידעו לעשות דברים שלא מתקלקלים, ולראייה המכוניות בקובה. מרבית המוניות הן משנות החמישים והארבעים, ויש אף מוניות משנות השלושים והעשרים. קובה היא מוזיאון למכוניות עתיקות. כשהלאימו את המדינה עזבו עשירי קובה את ארצם כשהם מותירים את רכושם, ואת מכוניותיהם, ואלו היו מכוניות הפאר של התעשייה האמריקאית – פלימות', פורד, קדילאק, שברולט ואחרות. לאחרונה הכריזו בישראל על מכוניות משנות השמונים המאוחרות כענתיקות. הן בנות שלושים ומעלה. הצחקתם את הקובנים! הם ממשיכים להטליא את הפחנועים העתיקים ולהשמיש את הגרוטאות, והן נוסעות! ישנם מיליוני קרובי משפחה קובניים בארה"ב, ואלה שולחים למשפחותיהם חלקי חילוף ממגרשי גרוטאות כדי שהקרובים בקובה יוכלו להמשיך ולהפעיל את המכוניות שייוצרו לפני המהפכה הקובנית.


מונית משנת 1934

"לא בנמצא"

"No hay". כתובת גדולה מתנוססת לצד חנות מכר בקובה. אין סופרמרקטים ואין חנויות פרט לחנויות משקאות וסיגרים. יש מעט דוכני עגלה ניידים של פירות וירקות, עם שרשרות שומים ובצלים ומעט עגבניות שראו ימים טובים יותר. הנוהג בהן במורד הרחוב צועק לאנשי הבתים ומודיע על נוכחותו. יש "פנדריות" המוכרות לחם, ויש חנויות מכר ממשלתיות אליהן מובילים תורים של אנשים, ובהם מוכרים בסקוויטים, אורז, קמח, גפרורים ועוד, ולרוב החנויות ריקות מסחורה. חלונות בתי מגורים הופכים לדוכן מכירה. ניתן לזהות אותם בגגון ברזנט קטנטן בחזית הרחוב. בחלון יכול להיות טרמוס משקה חם או לחמניות תוצרת בית, ויש לקרוא לבעלת הבית שעסוקה בענייני ביתה כדי לקנות דבר.


חנות מכר ממשלתית – מדפים ריקים

"עד הניצחון תמיד!"

"Hasta la victoria siempre". כשמאו אמר שהמהפכה צריכה להמשיך תמיד זה היה בגלל שכל חצי שנה הפכו את היוצרות בסין. מקירות קובה זועקות הכתובות "עד הניצחון תמיד!" ובמיוחד בצירוף תמונתו של הקומונדנטה צ'ה גווארה. צ'ה ויתר על משרת שר, על חברותו בפרלמנט ואף על אזרחותו הקובנית כשבמכתב מרגש לפידל נפרד ויצא לארצות ניכר להביא את בשורת המהפכה. פידל נשאר עם המהפכה וזכרה, אולם למה עושים מהפכה? היום המורשת היא של גבורת המהפכנים אבל קובה נשארה עם מורשת גבורה והריסות תוצאותיה. האם מצב התושבים הוטב או הורע? כן. החינוך והרפואה שופרו, אולם מה עם תזונה? עם תחבורה? עם מגורים?


לזכור את המהפכה תמיד דרך דמותו של המהפכן המת צ'ה גווארה

ושוב קובה לבד. המהפכנים כבר זקנים, וקובה הצעירה, המודרנית, הנהנתנית של שנות החמישים נשארה תקועה בשנות החמישים כמו שמורת טבע אותה רוצה ארגון אונסק"ו לשמר. הבתים הקולוניאליים המתפרקים אותם כאילו שכבות הצבע מחזיקות, המכוניות המטולאות ריתוכי פח, הנוסעות ברחובות הוואנה עם תיירים אמריקאים, עגלות סוסים ומוניות אופניים, חנויות המוכרות בתלושים, תזמורות מקבצות נדבות בכיכרות וריקודי סאלסה בבתי המוזיקה. אבל המדינה לא הולכת לשום מקום – כאילו קפא הזמן.


הזמן שקפא ברחובות קובה

ההיסטוריה תשפוט אותי אמר פידל קסטרו לפני שנים. כשפידל חלה באלצהיימר אולי לא זכר זאת, אבל להיסטוריה זיכרון ארוך, והיא שופטת אותו על המהפכה שעשה, על ההזדמנויות שהיו לו, ועל ההזדמנויות שהחמיץ עבור עמו. ביום שישי השחור 25 בנובמבר 2016 נדם הכינור (פידל) בלא שההיסטוריה זיכתה אותו. קובה הזדקנה איתו ללא תקווה – עצמאית ותקועה בעברה.